הרישום גובר על חזקת שנים  

 

עו"ד רונן מנור

 

בפסק דין אשר ניתן לאחרונה, הורה בית משפט השלום באשדוד, מפי כבוד השופט חמדני, על סילוק ידם של חקלאים ממושב ביצרון מחלקות אותם החזיקו ועיבדו משך עשרות שנים.

להלן העובדות בקצרה: לפני קום המדינה רכשה חברת אחוזת ניו יורק (להלן: "החברה") שהנה חברה זרה אשר הוקמה על ידי יהודים מארה"ב במטרה לגאול קרקעות בא"י, שטחי קרקע נרחבים באזור גן יבנה לצורך יישוב יהודים. משנות השלושים ואילך, מכרה החברה קרקעות לגופים שונים, ובכללם קק"ל, וזו מסרה את הקרקעות שרכשה באזור גן יבנה לשימושם של חברי מושב ביצרון אשר נוסד בראשית שנות השלושים.

בבעלות החברה נותרו שטחים בשתי חלקות קרקע גדולות הסמוכות למושב ביצרון, ובשנת 1998, התקשרה החברה בהסכם למכירת שטחי הקרקע הנ"ל לתובעים, כאשר היה ידוע לצדדים כי הקרקע תפוסה ומעובדת ע"י אנשים ממושב ביצרון.

מושב ביצרון אשר ידע על ההתקשרות, הסתפק במשלוח מכתבים המתנגדים לעסקה לצדדים, לקק"ל ולרשם המקרקעין ואולם לא נקט כל הליך משפטי בנדון.

לאחר השלמת רישום הקרקע על שם הרוכשים בלשכת רישום המקרקעין, הגישו הרוכשים תביעה לסילוק ידם של הנתבעים משטחי הקרקע שנרכשו.

לטענת הנתבעים, חלקות הקרקע שבמחלוקת, נמכרו בזמנו לקק"ל וזו העמידה אותן לרשות מושב ביצרון, החלקות נמסרו להם לפני למעלה מ-60 שנה מבלי שאיש חלק על זכותם להחזיקן ולעבדן. הסיבה לכך שהחלקות נותרו רשומות פורמאלית על שם החברה, נעוצה בקשיים האובייקטיביים בזמן השלטון המנדטורי והיעדר חשיבות הרישום הפורמאלי נוכח מטרות החברה לגאולת הקרקע.

כמו כן, טענו הנתבעים, כי הרכישה אינה תקפה שכן הרוכשים אינם עומדים בתנאי סעיף 10 לחוק המקרקעין ואינם תמי לב, שכן ידעו טרם הרכישה כי החלקות תפוסות וכי הם אינם יכולים לסמוך על הרישום הפורמאלי.

זאת ועוד, על תביעת התובעים חלה התיישנות שכן מכוח סעיף 5 לחוק ההתיישנות בצירוף סעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין, משך תקופת ההתיישנות הנו 25 שנים, והנתבעים החזיקו בקרקע תקופה ארוכה מזו.

בנוסף העלו הנתבעים טענת השתק מחמת השיהוי הניכר בהתנהגות התובעים ו/או החברה וטענות לגבי חוקיות החלטת החברה למכור את הקרקע לתובעים.

לעומתם טענו התובעים, כי זכותם הקניינית המוכחת ברישום, גוברת על כל הסברות והפרשנויות של הנתבעים. הנתבעים לא הוכיחו את זכותם בקרקע ולמרות שידעו על העסקאות, לא פנו לערכאות על מנת לעצור את העסקה והרישום בטאבו.

לטענת התובעים, לכל היותר ניתן לראות בנתבעים בני רשות מכללא של החברה ורשות זו התבטלה עם המכירה. בענייננו, הוסיפו וטענו התובעים, כי לא חלה התיישנות שכן החברה שמושבה בניו יורק לא ידעה על תפיסת הקרקעות והחזקתם של הנתבעים בקרקע לא הייתה החזקה הנוגדת את זכות הבעלים.

לאחר שמיעת הראיות והעדים הרבים מטעם הצדדים, החליט בית המשפט כי אין יסוד לטענות הנתבעים ועליהן לפנות את הקרקע בהעדר זכות מוכחת להחזיק בה.

סעיף 25 לחוק המקרקעין קובע כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו. . .". אין חולק כי החברה הייתה רשומה כבעלת הקרקע משנות השלושים ועד למועד המכירה ומשך כל אותו פרק הזמן הארוך לא טענו הנתבעים כי הם בעלי הקרקע ואף אינם טוענים כי רכשו את הקרקע מקק"ל. טענתם הנה, כי קק"ל רכשה הקרקע והעבירה אותה לרשותם. לטענה זו לא נמצא כל ביסוס עובדתי, לרבות בעדותו של עו"ד הללי מטעם קק"ל. מאידך הקק"ל, לא נקטה כל עמדה בסכסוך ולא סייעה לנתבעים לבסס את טענתם, כי היא אכן רכשה את החלקות והעמידה אותן לרשות הנתבעים. בית המשפט אינו מקבל את הטענה כי קשיים אובייקטיביים מנעו הרישום, במיוחד שהמדובר במוסד ציבורי שכל ישותו רכישת קרקעות והוא אמור היה להחזיק ברשותו מסמכים להוכחת רכישת החלקות שבמחלוקת.

זאת ועוד, לו היה ממש בטענות הנתבעים כי קק"ל רכשה הקרקע והעבירה אותה לחזקתם, היו מתכבדים ומגישים נגדה הודעת צד שלישי, שתבוא לחזית המריבה ותאמר את דברה ואולם הם נמנעו מכך מסיבות השמורות עמם ואף הקק"ל שידעה על העסקה לא עשתה דבר לעצור אותה.

על קק"ל היה להסדיר מבחינה חוקית מעמדן של קרקעות שנמסרו למתיישבים ולא היו בבעלותה, ע"י איחוד וחלוקה מחדש תוך החלפת קרקעות, ואולם דבר זה לא נעשה. גם העובדה כי מושב ביצרון רכש מהחברה בשנות השבעים והשמונים חלקים בחלקות הנ"ל, מחזקת המסקנה, שאין בסיס לטענה כי כל החלקות נמכרו בזמנו לקק"ל וכי רק הרישום טרם הושלם.

בית המשפט דחה את הטענה כי התובעים רכשו את הקרקע שלא בתום לב, בהתאם לפסיקת ביהמ"ש העליון (ע"א 4609/99) נבחן תום הלב של הרוכש ממועד הרכישה עד לרישום, התובעים ידעו על קיומם של מחזיקים בקרקע ודבר זה מצא ביטויו בהסכם המכר, יחד עם זאת, הסתמכו התובעים בעניין זה על דברי ב"כ החברה, ולא הוצג בפניהם כל מסמך הסותר את בעלות החברה בקרקע.

גם בטענת ההתיישנות אין ממש, שכן נקבע בפסיקה כי זו יכולה לעמוד רק במקרה של חזקה נוגדת ובענייננו אין ספק שלא מדובר בחזקה נוגדת, שכן הנתבעים אינם טוענים שרכשו הקרקע מהחברה, אלא כי קק"ל רכשה אותה ומסרה אותה לשימושם, זו היא טענה לזכויות בר רשות, משכך החזקתם אינה החזקה נוגדת המקימה עילת התיישנות.

אין גם לקבל את טענת ההשתק מחמת שיהוי. בנסיבות דנן לא נראה כי החברה זנחה את זכותה או נהגה בחוסר תום לב, לכל היותר היו הנתבעים ברי רשות ותו לא, החברה לא ויתרה על בעלותה.

לאחר שנקבע שהנתבעים הנם ברי רשות וכי עליהם לפנות הקרקע, בחן בית המשפט את טענותיהם לעניין זכותם לפיצוי בסכום של כ- 4 מיליון דולר. נזקים נטענים אלו, כך נפסק, הנם מוגזמים ומופרכים על פניהם ולא הוכחו ע"י הנתבעים. יתירה מכך, יש מקום להתחשב גם בגובה דמי השימוש הראויים במשך כל שנות ההחזקה והעיבוד וגובה דמי השימוש צריך להיות תואם לסכומי הפיצוי הנטענים, כך שהסכומים מתקזזים האחד מול השני.

בית המשפט מציין כי אין ספק שנגרמו לנתבעים נזקים, ואולם עליהם לפנות בטרוניות לקק"ל ולא לתובעים.

סוף דבר, הנתבעים חויבו לפנות את הקרקע ולסלק ידם מהחלקות הנ"ל. צו הפינוי יעוכב עד ליום 31.12.06. כמו כן חויבו הנתבעים בהוצאות התובעים בסך 60,000 ₪ בצירוף מע"מ.

יצוין כי פסק דין זה, עורר סערת רוחות ותרעומת רבה בקרב המגזר ההתיישבותי, הרואה בו כרסום נוסף בלגיטימיות של החזקת קרקעות המדינה בידי המתיישבים. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהביקורת שנמתחה בפסק הדין על ההתנהלות הרשלנית של קק"ל ומושב ביצרון, אשר לא טרחו לדאוג להסדרת מעמד המתיישבים בקרקע ולא נקטו בצעדים המשפטיים המתחייבים, לפני השלמת עסקת המכירה והרישום ע"ש התובעים.

 

(ת.א. (אשדוד) 1803/00 ערוסי עזרא ואח' נ' טרייסטר חגי ואח'  ניתן ביום 14.4.05)  

​