פרשת גליל ים-מהו היום הקובע ?

עו"ד רונן מנור

ביום 3.9.03 ניתן ע"י בית המשפט המחוזי בתל אביב (ת.א. 2933/98 לינדנבאום ואח' נ' קיבוץ גליל ים) פסק דין תקדימי באחד הנושאים הרגישים והעקרוניים ביותר בהתיישבות הקיבוצית, נושא הזכאים ליהנות מחלוקת רכוש הקיבוץ.  

בשנת 1998 התארגנו 55 תובעים, חלקם מותיקי קיבוץ גליל ים אשר עזבו אותו עם השנים, והיתר צאצאיהם ויורשיהם של חברי הקיבוץ שנפטרו, והגישו תביעה במסגרתה בקשו להכיר בזכויותיהם בנכסי הקיבוץ ולחילופין לקבוע כי הם זכאים לחלק היחסי ברכוש הקיבוץ, אם וכאשר יוחלט על חלוקתו.

תביעה זו הוגשה על רקע פרסומים קודמים בעיתונות, לפיהם עשוי הקיבוץ לקבל מאות מיליוני דולרים בתמורה למכירת קרקעותיו הסמוכות לעיר הרצליה, ליזמים פרטיים.

עפ"י תקנון הקיבוץ ותקנות האגודות השיתופיות (חברות), חברותו של חבר בקיבוץ פוקעת עם עזיבתו. לאחר עזיבתו מאבד הוא את זכויותיו כחבר, למעט זכותו לדמי עזיבה בהתאם לוותק ולמצבו המשפחתי. כמו כן קובע התקנון כי החברות פוקעת עם הפטירה. לאור העובדה שנכסי הקיבוץ אינם שייכים לחבריו, יורשי הנפטר אינם יורשים זכויות בנכסי הקיבוץ.

 לטענת התובעים, יש לראות כמבוטל את ההסכם שנכרת בין הקיבוץ וחבריו ובין החברים לבין עצמם, לחיות בחברה המבוססת על עקרונות השוויון והשיתוף, שכן עם השנים חל שינוי הדרגתי באורח החיים הקיבוצי, תוך אימוץ של אורח חיים קפיטליסטי (החזקת רכוש פרטי, הפרטת חדר האוכל, העסקת שכירים ועוד).

כמו כן מוסיפים התובעים, ערך הקיבוץ תיקונים בתקנותיו, המצביעים על כוונה לבצע בעתיד מהלכים של הפרטת הרכוש בין החברים.

מנגד טען הקיבוץ כי אין לו כל כוונה לבצע הפרטה או חלוקת נכסים. התיקונים

בתקנון נעשו בהמלצת התנועה הקיבוצית המאוחדת והשינויים באורחות החיים נובעים מהשפעת ההתפתחות החברתית והכלכלית שחלה בארץ ואינם מלמדים על זניחת עקרונות היסוד ועל כוונה לבצע הפרטת הנכסים.

בית המשפט (כבוד השופט נ. ישעיה) בחן את משמעותם המשפטית של השינויים אשר ביצע הקיבוץ בתקנותיו בשנת 2001, במסגרתם איפשר לשנות את הסעיף בתקנון האוסר על חלוקת רכוש הקיבוץ, ברוב מיוחד של חברי הקיבוץ ואף קבע הסדרים וקריטריונים לקביעת תקופת הוותק של כל חבר, בעת שיוחלט על חלוקת הרכוש.

בית המשפט קבע כי עצם מתן האפשרות לחברי הקיבוץ לקבל החלטה על חלוקת הרכוש בעתיד, גם אם זו טרם נתקבלה, משנה את מבנה הקיבוץ, אופיו ועקרונותיו ומצביעה על כוונה כזו לגבי העתיד.

לפיכך, המועד בו נעשה השינוי בתקנון הקיבוץ, בחודש 2/01, הוא "המועד הקובע" לעניננו ומשמעות הדבר היא, כי מאותו מועד גמר הקיבוץ אומר להפריט את פעילותו ולשייך את נכסיו, אף כי ההחלטה טרם קיבלה ביטוי מעשי משיקולים שונים. בנסיבות אלו, אין זה צודק להתעלם מהזכויות שנוצרו לחברי הקיבוץ אשר חיו בקיבוץ בעת קבלת ההחלטה.

לעומת זאת, חברי הקיבוץ אשר עזבו אותו טרם קבלת ההחלטה הנ"ל, היו מודעים לויתור על זכויותיהם כחברי קיבוץ בהתאם למצב המשפטי ששרר אז. לכן אין לתביעתם כל ביסוס משפטי והיא אינה מוצדקת מבחינה משפטית ואף לא עפ"י נורמות מוסריות וערכיות אחרות, אשר על בסיסם חיו הקיבוצים משך עשרות שנים.

לאור האמור לעיל, קבע בית המשפט כי חברי הקיבוץ או יורשיהם החוקיים, שהתגוררו בקיבוץ במועד קבלת ההחלטה על שינוי התקנון בכיוון של הפרטה, ייכללו במנין הזכאים לחלק מנכסי הקיבוץ ורכושו, אם וכאשר יחליט הקיבוץ על חלוקת נכסיו.

חשיבותו של פסק הדין בפרשה זו, בתחימת קו הגבול וקביעת המועד המקים לחברי הקיבוץ ויורשיהם, זכויות בנכסי הקיבוץ. חברים אשר עזבו את הקיבוץ, כאשר הקיבוץ היה עדיין שיתופי ושוויוני, לא זכאים לכל חלק בנכסיו במסגרת הליכי הפרטה. לעומת זאת, במועד בו נקט הקיבוץ במהלכים המכינים את הקרקע להפרטה ולשיוך נכסים עתידי, גם אם אין עדיין כל מהלך אופרטיבי, קמה לכל חברי הקיבוץ באותה עת, זכות בנכסי הקיבוץ, והם או יורשיהם יהיו זכאים ליהנות מפירות ההפרטה כאשר זו תבוצע בעתיד.